פרשת צו, אותה קראנו בשבת הקודמת, נחתמת בציווי לאהרון ולבניו, 'וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם'.
בשבעת ימי המילואים משה רבנו משמש בכהונה הגדולה, ואהרון ובניו ממתינים ל'צו שמונה', לקריאה לצאת מפתח אוהל מועד ביום השמיני למילואים, להקריב את קורבנות החטאת והעולה, ובכך להיכנס לתפקידי הכהונה להם יועדו בעבודת המשכן. בקריאה זו פותחת פרשת שמיני, אותה נקרא השבת, 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם; וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה''.
אלא שיש בחיבור בין פרשות צו ו-שמיני דבר-מה נוסף, מעבר לרצף העלילתי-הסיפורי המתאר את הנעשה בשבעת ימי המילואים (צו) ואת מאורעות היום השמיני למילואים, הוא ראש חודש ניסן.
פרשת צו עוסקת בהתלהבות ובשלהבת אש הקודש הבוערות בליבותיהם של הכהנים המשרתים בקודש, 'צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר', ואין 'צו' אלא לשון זירוז, הכהנים נדרשים לפעול מתוך בעירה פנימית, מתוך להט שאינו נכנע לשגרה וליומיום. הרב נבנצל, רב הרובע היהודי, עומד על הכפילות הנזכרת בפסוקי הפתיחה של פרשת צו, 'וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ' (ויקרא ו', ב') וכן 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה' (שם, ו'), ומבאר כי במילים 'אש המזבח תוקד בו' אין הכוונה לאש התמיד הבוערת על גבי המזבח, אלא לאש היוקדת בליבו של הכהן הגדול, הנכנס לשרת בקודש מדי יום ביומו, ומתבקש לחוות כל כניסה למשכן – כפי שחווה בפעם הראשונה, נרגש, נרעש ונפעם מהזכות שנפלה בחלקו.
פרשת שמיני מגוללת את סיפור הטרגדיה בה נספו נדב ואביהוא, כך נאמר בפרשה:
וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
ליבותיהם של נדב ואביהוא, עליהם נאמר 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ', בוערים באש קודש, מבקשים את הקב"ה וחפצים בקרבתו, אך עם זאת אינם מקפידים על הציוויים, על הפרטים, על המסגרת.
רעיון זה מודגש באמצעות טעם-המקרא הנדיר תרי טעמי (או מרכא כפולה) הנמצא תחת המילה 'לא' בצירוף המילים 'אשר לא ציווה אותם'. נשים לב, אותה אש-קודש יוקדת עליה למדנו בפרשה הקודמת, עלולה להפוך לאש מכלה ושורפת באם הכללים אינם נשמרים, באם הכלים נשברים.
בדומה לקופסת צבעים ססגוניים ועזים, באמצעותם ניתן לצייר ציור מרהיב עין ביופיו, הנדרשת ללוח ציור ולמסגרת בכדי שהצבעים לא יזלגו ויישפכו אל מחוץ ללוח הציור, כך פרשת צו נדרשת לפרשת שמיני – היא התוחמת והמגדירה מהם הכלים והכללים בהם ניתן לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו.
קיומן של פרשות צו ו-שמיני, של 'צו שמונה', הופך אותנו לחיילים נאמנים בצבאותיו של הקב"ה, לכאלו שאש המזבח יוקדת בהם, אך ללא 'הפרות משמעת' ומתוך הישמעות ונאמנות מוחלטת ל-כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, וכפירוש רש"י במקום – להגיד שבחן שלא שינו ימין ושמאל.