בפרשת השבוע אנו קוראים על אחד החטאים הכבדים ביותר של עם ישראל אותו מכנה דוד המלך בתהילים "וימאסו בארץ חמדה". עד היום אנו בוכים בתשעה באב את אותו בכי שבכו בני ישראל בעקבות הוצאת דיבת הארץ על ידי עשרת המרגלים (מתוך 12) שהיו "כולם ראשי בני ישראל" אך רש"י מכנה אותם בשם "רשעים".
איך יכול להיות?!
דוד המלך מגלה לנו בתהילים שהתנאי לכניסה לארץ ישראל הוא אמונה – "שכון ארץ ורעה אמונה".
כאשר עם ישראל החליט "לבחון" את הקב"ה "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי – זו הבעה של חוסר אמונה – חוסר אמון..
אם אין אמונה – התוצאה נשארים במדבר...
מי קבע את העונש הזה?!
עם ישראל בעצמו. הקב"ה אומר למשה: "אמור אליהם חי אני נאום ה' אם לא כאשר דברתם באזני, כן אעשה לכם... במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם..."
עונש כבד מאוד – "החיים והמוות ביד הלשון" – הוצאת הדיבה על הארץ.
ארץ הקודש – ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה" התבכיינות מיותרת, אינטרסים אישיים של נוחות (מן מן השמיים, מים מן הבאר, ענני כבוד) – גרמו לכך באנו עד היום בוכים.
אך ברוך ה' זכינו להתחיל לתקן – אנו זכינו לגור בארץ הקודש – אנו נדרשים "לראות בטוב ירושלים" – לראות את הטוב ולא להתלונן וממילא נתברך "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך וראה בנים לבניך – שלום על ישראל".
שבת שלום!
אוהבכם ומוקירכם
הרב אשר כורסיה